יום שני, 19 בדצמבר 2016

קרוסבי סטיל נאש ויס?


תמיד תהיתי מה היה קורה לו פנית לאמן, ואמרת לו שיצירתו תקבל את הכבוד הראוי לה רק לאחר מותו,  האם זה היה מקל עליו את החיים המתסכלים של אמן ללא הכרה? האם העולם הבא של אמנים הוא הכרה שלאחר המוות, האם היה בידיעה הזו נחמת עניים להמתיק את גזירת אלמוניותו?

משה יס,  קנדי ממוצא יהודי, התגלה בגיל צעיר ככותב שירים ונגן גיטרה מוכשר במיוחד, כצעירים רבים בשלהי מהפכת שנות השישים, הוא מצא את עצמו בקליפורניה, בירת ההיפים העולמית, והחל להופיע עם להקות שונות ומשונות. מהר מאוד הוא מצא את עצמו מנגן לצידם של ענקי התקופה כדייויד קרוסבי, ג'פרסון איירפילן ו"האגודה", במקביל לקריירת סולו כזמר בלאס וגאס ובהוליווד. 

ב~1978, התקרב יס אל היהדות, נטש את הקריירה המצליחה ככוכב רוק, ועבר ללמוד בישיבה בירושלים.  שם הכיר את נגן הוויולה, שלום לוין ויחד הם הקימו את "מגמה", עד היום מדובר באחד הצמדים הבולטים במוסיקה היהודית באנגלית, ומהחלוצים הראשונים אשר יצרו מוסיקה יהודית מקורית שאינה מבוססת על מילים מהמקורות.

החלוקה בצמד היתה ברורה, יס תפקד כזמר מלחין וכותב המילים, ולוין  מילא את תפקיד הזמר ונגן הוויולה. המוזיקה התאפיינה בסגנון ה"פולק-רוק" ששלט אז בעולם, מילים אישיות, גיטרות אקוסטיות רכות ונגינת ויולה אוירירית, השתלבו בעיבודים מינימליסטים למדי אך מלאי עניין ודמיון. 

על אף הרמה הביצועית הגבוהה, אלבום הבכורה של "מגמה" לא הצליח בישראל. רוב  מאזיני המוזיקה הישראלים באותה עת, היו עסוקים בלהאזין לצביקה פיק מנסה להיות דייויד בואי, וקומץ מאזיני המוזיקה היהודית,  העדיפו את קלילות המסרים והפשטות של שירי קרליבך עם הטקסטים הבטוחים מהמקורות. כלל כל אלו, השאירו את המוזיקה של "מגמה", לרקפת החוסה בצילו הגדול של קרליבך,  "מגמה" תוייגו כמוזיקה מורכבת מדי לטעם ההמון והפכו לנחלת לחדי אוזן בלבד. יאס ולוין לא זכו להכרה שמוזיקאים איכותיים כל כך היו ראויים וזקוקים לה.

בניגוד לישראל, בארה"ב זכה יס למעט נחמה. כמה משיריו במיוחד הלהיט "מיי זיידי" (באידיש – סבא שלי), הפכו לנכס צאן ברזל,  בקהילות רבות. "מיי זיידי" מוכר ומושר עד היום יחד עם עוד רבים משיריו של יס על ידי מוזיקאים יהודים דוברי אנגלית, אשר גדלו על המוזיקה של יס. צמד "מגמה" החזיק יחד שלוש וחצי שנים במהלכם הם שבו יחד לארה"ב והקליטו עוד אלבום נוסף ואלבום הופעה חיה. לאחר מכן ניסה יס את מזלו והוציא אלבומי סולו שלא זכו אף להכרה לה זכה עם "מגמה", דבר שהסב לו עגמת נפש מרובה.

בשנת 1999 קיבל יס בשורה רעה נוספת, הלייבל בו יצאו אלבומי "מגמה", נסגר.  כל המסטרים המקוריים של תקליטי מגמה אבדו. כדי לשמר את יצירתו בחיים,  נכנס יס לאולפן עם הגיטרה והקליט אלבום אוסף – גרסת סולו ללהיטים הגדולים של "מגמה". 

אלבום האוסף הזה, היה אלבומו האחרון של יס, בשנותיו האחרונות הוא חלה במחלה קשה, וסבל גם בחייו הפרטיים. כשמעל כל אלו ריחפה תמיד תחושת הכישלון וחוסר ההכרה הוא פרש מהמוזיקה ועסק בעיקר בהפצת רעיון המשיחיות של האדמו"ר מלובוויטש, אותו טען שראה בחיים לאחר פטירתו… הוא הקים אתר אינטרנט תימהוני למדי, והפך לעוף מוזר ביותר, דבר שהרחיק עוד יותר את האנשים מיצירתו.

לפני שנתיים בגיל 65 נפטר יס ממחלתו,  סביר להניח שלשברון הלב על חוסר התקבלותו הייתה השפעה מכרעת על מצבו הבריאותי. וניתן רק לדמיין מה היה קורה לו היה יס מקבל את ההערכה לה היה ראוי האיש שנטש את הבמות הגדולות של הרוק לטובת קריירה של אמן יהודי דתי. 

לאחר פטירתו של יס, חברו המפיקים המוזיקליים גרשון ורובה ורוקי זיגלר ליצירת אלבום לשימור מורשתו של יס. השירים הוקלטו ועובדו מחדש תוך כדי שמירת רוח העיבוד של יס אך בסאונד חדשני נוצץ ומפנק. רק לפני כחודש לקראת יום השנה השני לפטירתו הושלמה המלאכה ואלבום האוסף "Yess Legacy"  (מורשת יס) יצא לחנויות.

מיטב היוצרים במוסיקה היהודית באנגלית התכבדו בביצוע מחודש של 30 מלהיטיו של יס. גרשון ורובה עצמו, יוסי פיאמנטה, אייבי רוטנברג (דבקות, דסטני), קאנטרי יוסי, לני סלומון (שלוק- רוק),  המלחין ברוך צ'ייט (בני הרבנים), המלחין יוסי גרין, אברהם רוזנבלום (להקת ישיבת התפוצות), אמן המוסיקה היהודית- לטינית יהודה גלאנץ, סם גלזר, שלמה כ"ץ, להקת סול פארם של זוכה פרס הגראמי, סי לנזבאום ועוד.

אחד הביצועים המרגשים ביותר באלבום, הוא ביצועו של שלום לוין ז"ל, שותפו של יס לצמד "מגמה", שנפטר במהלך שנות עשיית האוסף, אך הספיק לבצע כמה חודשים לפני פטירתו את השיר "ג'ק שוורץ", שיר קומי מלא בחיוך. ביצועו התאטרלי של לוין, ממחיש את המילים בצורה מצוינת.

אני חייב להתוודות, הכרתי את שמו של יס וידעתי על "מגמה", אך בפועל הכרתי לא יותר משני שירים שלהם. רק לכשהאזנתי לאלבום החדש, נפעמתי לנוכח העושר המוזיקלי, ועוד יותר לנוכח סגנון הכתיבה של יס. אני יכול לתאר לעצמי מה הייתה תגובת המבקרים לשירים כאלו היום, "זה פשוט מידי", "אין תחכום, הוא אומר את מה שהוא רוצה, ישיר מידי". אבל כאן עולה השאלה  – האם באמת חייבים להתחכם על כל צעד ושעל? האם שיר עם מילים מתוחכמות שאפילו הכותב שלהן לא בטוח מבין למה הוא התכוון… עדיף על פני שיר פשוט ולעניין?

לחניו של יס מלודיים ונעימים עד מאד והביצועים המחודשים נשמעים פשוט נפלא. אחד הדברים שהפליאו אותי – הרלוונטיות של השירים לא פגה גם לאחר שלושים שנה, קסם שלא פשוט ליצור. המסרים הברורים הטובלים בהומור אותם כתב יס לפני שלושים שנה, מסרים המדברים על כבוד לאמא שממתינה לביקור של בנה, על כבוד לבת הזוג, על כשרות נפשית וקולינרית ב-"זרוק את אומצת החזיר"…  הצליחו לרגש אותי ולעניין אותי מאד. חלק נרחב בשיריו עוסקי בחיבור לישראל וירושלים, הגעגועים העזים שלו אליה ומלאים בגאווה יהודית.

אלבום המורשת של יס הוא מצבה צבעונית ומפוארת לאחד מחלוצי המוסיקה היהודית המקורית באנגלית ובכלל. מדובר באלבום שעשוי לתקן במעט את המעוות  בחוסר ההכרה ליוצר גדול, אלבום שפורש בפני מאזינים חדשים וצעירים את מורשת יצירתו המפוארת של יס. אלבום חובה לחובבי הסבנטיז ולכל חובבי הפולק- רוק באשר הם.

אריאל זילבר, ציפיתי ליותר מעטלף ותרנגול…


מעטים הצליחו לפספס את כיפת ה"יחי אדוננו" שמעטרת את ראשו של אריאל זילבר בשנים האחרונות. זיהויו המוחלט עם מתנגדי ההתנתקות, ואלבומו הקודם – "פוליטקלי קורקט", אלבום שהיה הכל פרט לשמו, עסק רובו ככולו בנושאים פוליטיים. למרות שזילבר אחד היוצרים המוערכים במוזיקה הישראלית, אחראי לשורת להיטים ארוכה ומשובחת (רוצי שמוליק,ואיך שלא, החברה להגנת הטבע ועוד רבים רבים) נדמה שבשנים האחרונות, קהלו נמצא בעיקר מעבר לקו הירוק ובאזורים הימניים של המפה הפוליטית, הרחק מעינו העצלה של המיינסטרים הישראלי.
"העטלף והתרנגול" אלבומו החדש של אריאל יוצא בימים אלו לחנויות, מדובר באלבום א-פוליטי (כמעט…) אותו הפיק זילבר מוזיקלית, יחד עם כמה מוזיקאים צעירים ידועים פחות – יוגב לוי המנגן על כלים רבים, עידן אמסלם ויוני אמבר. שיר הנושא של האלבום "העטלף והתרנגול" הוא להיט מרתק ומגוון, הן מבחינת הטקסט של אריאל והן בלחן והעיבוד הססגוני של יוני אמבר. בעיבוד, נעשה שימוש בנבל- פה, היוצר צליל אלקטרוני כביכול, בעל גוון מעניין.
מנגד, חלק גדול מהשירים הם מילים מהמקורות בלחניו של זילבר או של רבו – הרב יצחק גינזבורג, השילוב של זילבר עם מילים מהמקורות, אינו מספיק טוב לדעתי, ולעיתים יוצר תחושה מאולצת. בצועיו של זילבר לשירי הרב גינזבורג, חדים ותוקפניים מידי, ואינם מחמיאים ללחנים הרכים מלבד אולי "ה' מלך" המבוצע בקצב "ראפי".
לטעמי, אמן דתי אינו חייב לשיר מילים מהמקורות, הוא יכול להתכתב איתם מתוך הגיגיו הפרטיים. דוגמה מצויינת לכך הם "העטלף והתרנגול" ו"נודדת" בליווי כלי המיתר שחותם את האלבום. עוד ארבעה חמישה שירים כאלה האלבום היה הופך למעניין ומהנה הרבה יותר. אחד הדברים המצחיקים באלבומו של אריאל הוא השיר "אין עוד מלבדו". לשיר עצמו יש עיבוד מעניין, אם כי קצת דל במילים, כך שהמילים "אין עוד מלבדו" חוזרות בפי זילבר כמנטרה. אך מה שמשונה באמת, הוא מתן הקרדיט על כתיבת מילות השיר, לידידיה שילה. למי שלא יודע "אין עוד מלבדו", הוא ביטוי שמופיע כבר בספר דברים פרק ט', ושקול לניסיון לרשום פטנט על הגלגל…
לסיכום, אחרי האזנות לשיר הנושא, התפתחו אצלי ציפיות גבוהות שאולי גרמו לאכזבה מהאלבום המלא. בסופו של יום מדובר באלבום זילברי טיפוסי, קצת משוגע, אבל נחמד, עם רוק בועט ושירה מלאת אנרגיות, אך משהו בפוקוס הכללי של האלבום לא מצליח להתמקד. מה רצה לומר המשורר? זילבר, מראה כי הכישרון להלחנה וביצוע עדיין שם, אך נדמה כי למרות חזרתו בתשובה, זילבר עדיין נזקק להכוונה מלמעלה (עורך: הקב"ה חבר באקו"ם? ) ובמקרה הזה , כנראה מדובר במפיק מוזיקלי נכון וקשוח יותר שיסנן את המוץ מן התבן של החומרים הזילברים.

קובי אוז, תחליט כבר, דתי או חילוני?


קובי אוז, הוא מבין האמנים היחידים שאני מכיר, שבאמת מחברים בין כל קצוות וגווני הקשת.  זכיתי, במלא מובן המילה, להשתתף במופע "מזמורי נבוכים" בפסטיבל הצלילים בעיר העתיקה בירושלים.  למרות שאני מכיר היטב את אלבומיו האחרונים  ואף סיקרתי אותם בהרחבה כאן בבלוג,  עד עתה לא יצא לי לחוות הופעה של אוז, חשבתי שאני יודע למה אני מצפה…
כמה שטעיתי.
אוז עלה לבימה חבוש במגבעת יחד עם הצוות שמלווה אותו, אדם מדר, המולטי אינסטרומנט שניגן במהלך הערב על כינור, חצוצרה, מנדולינה ועוד כלים רבים, ג'וני קורן  – פסנתר ואקורדיון ורועי צעדי בגיטרה אקוסטית. כן בלי תופים.. המופע הוא אקוסטי והעיבודים תואמים ברובם את העיבודים באלבום מזמורי נבוכים שאף הוא אקוסטי. האמת שהתופים פשוט לא חסרו לי כלל, הלהקה פתחה במנגינה האינסטרומנטלית הקסומה "מזמורי נבוכים" שלאחריה שר קובי את "אדון י-ה" שסבו אהב לשיר, ואף ביצע במסיבת הבר מצווה שלו.
את המוזיקה של קובי אוז ניתן להגדיר במילה אחת – גשר. גשר בין מזרח למערב, בין חול לקודש, בין פריפריה ומרכז. הוא נע בין דמותו כ"קובי אוז" התל אביבי המעודכן עם הלוק והסטייל הנכון, לבין היותו גם, יעקב אוזן משדרות. הוא נע בין דת לחילוניות, הוא אינו דתי אך בהחלט אינו חילוני שגרתי, וכמו שהוא הצהיר על עצמו במהלך ההופעה "השרתי את עצמי בשנים האחרונות במרינדה של יהדות". את כל אלו טובל קובי בים של הומור בסיפורים שבין שיר לשיר ובתנועות אותן הוא מבצע ובעזרתן "מציג" את השיר. אנו נוהגים בדרך כלל לקטלג כל אדם על פי מראהו החיצוני "מזמורי נבוכים" הוא מופע שובר סטיגמות דבר שהופך אותו למרגש עוד יותר. השאלה שנשאלה בכותרת פוסט זה הופכת למיותרת  לאחר המופע.
קובי הוא פרפורמר מנוסה ומרתק שגרם לי לשכוח מהקור הירושלמי ולהתחבר אליו, אל שיריו, ואל הווקליות הקסומה שבקעה מגרונו של קובי ושל שלושת הנגנים האחרים שהפליאו ליצור הרמוניות קוליות משובחות ונעימות מאד.
מעבר לשירים מתוך שני האלבומים האחרונים שלו -"מזמורי נבוכים" ו"מזמורים נוספים"- ביצע אוז את השיר " push the button", דווקא השיר שייצג את מדינת ישראל בממלכת הקיטץ' של האירוויזיון, הפך לשיר מחאה בועט, ועסיסי, שרלוונטי לימים אלו, לסוף השיר אוז הוסיף קטע סטנדאפ מעולה שגרם לי לבכות מרוב צחוק.
את הערב חתם אוז עם להיטו "התחנה הישנה" כשהקהל מצטרף אליו בשירה אדירה.
אינני יכול לומר את זה בכל הופעה בה אני נמצא אבל "מזמורי נבוכים" היא אחת מחוויות ההופעות הטובות ביותר שלי. על אף שהיה ממש קר… מומלץ בחום.